חיינו

בּוּעוֹת הַזְּמַן שֶׁשָּׁאַלְנוּ

מִכַּדּוּר חַיִּים מְבַעְבֵּעַ

נִמְתָּחוֹת מִיּוֹרָה כְּחֻלָּה-אֲפֹרָה

שֶׁל עוֹלָם נַוָּדִי בּוֹדֵד

בְּאוֹקְיָנוֹס שָׁחֹר,

זָרוּעַ כִּתְמֵי אוֹר.

אזדרכת

בַּחֹרֶף אֲנִי מְרִימָה  אֶת הָרֹאשׁ,

מְהַדֶּקֶת אֶת הַמְּעִיל.

אֶצְבָּעוֹת דַּקּוֹת וְרֻדּוֹת-חוּמוֹת מַחְזִיקוֹת מוּלִי

אֶשְׁכּוֹלוֹת פְּרִי בִּקְלִפָּה לְבָנָה,

שֶׁקֻּפָּה, מְקֻמֶּטֶת.

אֲנִי מַשְׁפִּילָה מַבָּט, נִזְכֶּרֶת,

עָלַי לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִמְעֹד

עַל מִשְׁטַח הֶעָלִים וְהַפְּרִי הָרָמוּס.

בַּאֲבִיב אֲנִי מוּכָנָה לִקְרָאתֵךְ,

נִמְשֶׁכֶת אֵלַיִךְ, לְהַצְמִיד אֶת הָאַף,

וְקוֹטֶפֶת  מִמֵּךְ תִּפְרַחַת אַחַת.

בַּאֲבִיב,  הַלָּבָן-סָגֹל שֶׁלָּךְ

בְּרֵיחוֹ הַמָּתוֹק הוּא גּוּפִיָּה לְבָנָה

עַל  מִכְנְסֵי הִתְעַמְּלוּת תְּפוּחִים.

לוכדי העפיפונים

לוכדי העפיפונים היו עסוקים.

כל הבוקר נמשכה מלאכתם.

בזינוק סילוני רחשו ובידם

כעין הרשת לצייד פרפרים.

עפיפונים עלו בין בתי העיר,

זנב נע, זנב מתיישר,

פרצוף מתנדנד ומתחצף,

צהלה משתלחת לאוויר.

הצייד נמשך, כל הבוקר נשמעו,

זמזום המנועים,

אוושת הרשת הלוכדת,

עם רפרוף הגוף המת.

בערב כוסו סמטאות

בגוויות המרוטות.

עלובות התבוססו,

נרטבו וכבדו מאוד, מאוד.

האוסף שלי

האוסף

בבוקר הופיעה שחרורה נמרצת וצייצה ציוץ גס. היא לא ניסתה לסלסל, פשוט צייצה בעקביות. רק אחר כך ראיתי את החתול עובר וציוצה התגבר עוד ועוד.

יש לי אוסף של קולות, צבעים, ריחות ותמונות. התחלתי לאספם מזמן, אולי מאז ומתמיד.

בשנה האחרונה עלה באופן משמעותי כמות הפריטים באוסף, הם מתרבים בקצב מסחרר ועלי לקלוט אותם ביעילות.

למשל, השחרורה המדוברת כאן, כבר הופיעה לפני מזה זמן אולם רק היום נכנסה לאוסף. בן זוגה הוא בעל זכות ראשונים. הוא היה הגורם לצורת השמירה החדשה שהנהגתי לעצמי. השחרורה מככבת הבוקר אולם תוך כדי ליוו אותה קולות של צרצרים, ציקדות וצקצוק הצופיות.

כמו בכל אוסף אחר גם כאן יש צורך להקדיש את הזמן הפנוי ובעיקר כל הזמן לאתר את הפריט הבא. למדתי שהפריטים מצויים סביבי כל הזמן אבל כדי שיהיו חלק מן האוסף אני צריכה לפעול עליהם בעצמי ובכך לרכוש אותם.

כך רכשתי את קולות כפכפי העץ במוזיאון ואת פריחת הסיגלון במאי או את מלבושיו המתחלפים של עץ האיזדרכת.

יש והמראות, הקולות והתמונות נכנסים אל האוסף בקלות רבה ביותר. הם מקישים על דלתי ומתיישבים בביתי בלי פעולה או מאמץ מיוחדים וכותבים את עצמם. כך נכנסו אלי העננים הורודים והברוש הגברי ואפילו אדמת הגליל הריחנית האדומה כדם.

לפעמים יש תקלות. יש לי מועמד רציני שכבר יותר משבוע מסרב להיכתב. לא עזרו מאמצי, השתדלותי וכל מיני תכסיסים שלימדתי את עצמי או למדתי מאחרים, השיזף האציל וטעם פירותיו החמצמצים-תפוחיים מקשים עלי.

יש לי סבלנות, בכוח זה לא עובד. אני יודעת שביום מן הימים הוא יחליק ויכתוב את עצמו אל האוסף .

תערוכת אמנות במוזיאון של המרכז לאמנות בבנקוק

 

דייגים מהפרובינציה הדרומית
מציגים אמנות עם נשים
משתחררות מדרומה של תאילנד.

בתי כלונסאות על המים
נערמו בקולאז' צבעוני
שלא זכרתי כמוהו.

פסוקי הקוראן התפתלו
כנחשים סביב פינג'אנים וקומקומים.

דרקוני נייר ונחשי קרטון
תלויים על חוטים,

לצד עורות דגים מיובשים.

דיוקנאות של פנים

גסים, מצוירים באהבה למודל.

מוסיקה אתנית מוסלמית

כשירת סירנות מכשפת, נשמעה

במעלה מדרגות המוזיאון.

אמנות שימושית של ריחות,

מראות וטעמים.
במזנון שבירת צום הרמאדן.

סבבתי במעגל של קסם.
מבינה למי שייכים החופים,

הקוקוס, הדגים

והפאפיה שכה אהבתי.

האמן כצייד

האמן כצייד

מה שעולה לי בראש כעת כאשר אני קוראת את וירג'יניה וולף הוא עוצמתן של המילים. כלומר מה שהיא בעצם אומרת שהאמן מסתכל לתוך עצמו ואחר כך כותב על העבר, ההווה או אולי העתיד אבל מתוך איזה טרנס מסוים.
היא מדברת על כך שהאומן הוא צייד של חוויות.
אדם מתבונן בטבע. לאדם יש רקע של מחשבות, ידע, תפיסות, מצב רוח ועוד. יש רגע של קסם שבו המחשבות מתמזגות עם הטבע והטבע כאילו נכנע למחשבה. הטבע עובד בשביל היוצר – הוא חורג מהזמן, מציר ההתקדמות שלו. קופא- מופעל ע"י היוצר ומפעיל אותו. זהו רגע ההיקסמות ואחריו באה עבודת העיבוד.
רגע ההיקסמות הוא מיוחד ויחיד במינו. הוא יכול להימשך זמן רב או שהיוצר ירגיש שהזמן עצר או נמשך זמן רב ובעצם זהו הרף עין קצר ויחיד.
חד פעמיות הרגע- רגע שנלכד לא יומת. המשימה ללכוד רגעים.
את החפירה, גושי אדמה חומים הפוכים, צמחי חורף רעננים, יומיים של סערות וגשמים, קולות ציפורים מכל כיוון ובכל שפה שהיא, קשה לבודדם. ריח פריחת הדרים, אישה זרה נהרגה השבוע בפיגוע בירושלים.
עלי שלכת של עץ תות, עלי שלכת של גפן, סירפדים, לופים, נדנדה ועליה מזרן מרופט ומלוכלך. שולחן עץ מוזנח וסביבו צמחייה גבוהה. מסביב תמונה של טבע המשתלט על הסדר של האדם. מתחת לסוכת הגפנים שני מקררים, שולחן עם כל מיני בקבוקים וקרטון גדול. אגרייה חדשה עומדת בצד ולידה טלוויזיה ישנה מכוסה בעלי ברוש שנשרו. סולם, המון זרדי ורדים מסביב.
לגן יש רעש תמידי של כל מיני דברים זזים, נושרים, מתקתקים, אני מרגישה שאני ממש אורבת להתרחשויות.
רואה את העננים מתקרבים, לא בטוח שלא ירד גשם כרגע. אבל אי אפשר לייחס לטבע כוונה, כל ניסיון כזה הוא על אחריות הכותב בלבד. לטבע התנהגות די קבועה ומוסדרת בד"כ.
אתה מצפה לראות סדר בעולם: שמים ויבשה אגם וצמחים ובתים, כל דבר במקומו. פתאום הרגשה של ורטיגו- הדברים מתערבבים, לא ברור מה למטה ומה למעלה.
לשבת, להסתכל בנוף ולחכות להתרחשות. מה יכולה להיות ההתרחשות: חילופי צבעים, ריח, רוח, קול, זווית ראייה, תמונה, היפוך תמונה.